ליס נ' בזק בינלאומי בע"מ

פסק דין

תובענה הנוגעת לנותן שירות מתמשך אשר גבה כספים מלקוחותיו, לאחר הפסקת קבלת השירות.

על פי המתואר בכתב התביעה, התובע היה לקוח של הנתבעת, במסגרת קבלת שירותי טלפוניה ואינטרנט, ובחודש מרץ 2013 פנה ושלח הודעת ניתוק באמצעות אתר האינטרנט "נתק". בחלוף מספר חודשים, פנה התובע לנתבעת והלין על כך כי הליכי הגבייה נמשכים וחיוביו נגבים ממנו למרות ששלח הודעת ניתוק, ואולם גם לאחר פניה טלפונית וכתובה מיום 24.7.2013, נמשכו חיוביו.

התובע מציין כי ביום 11.8.2013 פנתה אליו הנתבעת באמצעות עו"ד מלך, לגביית יתרת החוב הנטענת על ידה, אשר נובעת מהתקופה שלאחר משלוח הודעת הניתוק, ובשל חששו כי ייגרר להליך משפטי, ואגב כך יעוקל חשבונו, העדיף התובע לשלם את התשלום אשר נתבקש תוך שמירת זכותו לתבוע אותם בחזרה, וכעת דורש הוא השבת הכספים וכן חיובה של הנתבעת בתשלום פיצוי לדוגמא לפי הוראות סעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן.

הנתבעת טענה, כי התובע לא פנה אליה כנדרש וכמתחייב בחודש מרץ 2013, אלא פנה אך ורק בחודש יוני 2013, והחל ממועד זה חדל להיות מחויב בתשלומים השוטפים. לראיה, מציינת הנתבעת, כי התובע המשיך לקבל שירות מאת הנתבעת גם לאחר חודש מרץ 2013. הנתבעת מציינת כי בחודש מרץ 2013 לא ביקש התובע להתנתק משירותיה, אלא ביקש לעדכן את חבילת השירות, ובפעול צורף דו"ח שימושים המעיד על כך כי התובע אכן המשיך לעשות שימוש בשירותי האינטרנט של הנתבעת עד הניתוק בחודש יוני 2013.

בכל הנוגע להודעת הניתוק דרך אתר "נתק", ציינה הנתבעת כי התובע לא מסר את הודעת אותו ניתוק במסגרת הנדרשת, שכן מדובר בבקשת ניתוק אשר אינה זוכה למענה אנושי, ולא ניתן לוודא כי הודעת הניתוק התקבלה אצל הנתבעת, ובכל מקרה, מאחר וברישומיה לא התובע נרשם כלקוח אלא אשתו, ממילא לא יכולה הייתה הודעת הניתוק להיות מאושרת בנסיבות שכאלה. מאחר ובקשת הניתוק הנטענת לא תאמה את פרטי הלקוח, כפי שהם רשומים אצל הנתבעת, הרי שלא היה ראוי לראות בכך כהודעת ניתוק העונה על דרישות הדין.

לאחר בחינת נתוני וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינה של התובענה להתקבל, אולם בחלקה בלבד, ואבהיר טעמי.

בכל הנוגע לתקופת השימוש הנוסף הנטענת, עולה כי התובע צרך את שירותי התובעת, עד ליום 5.4.2013, קרי, 25 ימים לאחר משלוח הודעת הניתוק. ככל שהתובע שילם את חיובי חודש מרץ 2013 (כטענתו), הרי שלמעשה השימוש הנוסף הינו שימוש מינורי בן ארבעה או חמישה ימים בלבד, עד שהופסקה קבלת השירות. האמירה של הנתבעת כי התובע המשיך להשתמש בשירותיה תקופה ממושכת, לא הייתה נכונה ולא הייתה מדויקת.

בכל הנוגע לטענת הנתבעת כי פרטי הלקוח אצלה נרשמו על שם אשתו של התובע ולא על שמו, והדבר הביא בהכרח לכך כי הודעת הניתוק אשר נטען כי נשלחה, לא הייתה מועילה לתובע, הרי שאין בכך כדי לשמש הגנה בפני התובענה. הנתבעת עצמה צירפה כנספח מס' 3 הודעה על תנאי ההסכם המופנית לתובע כלקוח המנהל מולה את ההתקשרות במסגרת אותה עסקה מתמשכת.

אותו נספח "3" לתובענה, מהווה הודעת הפרטים הנדרשת על פי הוראות סעיף 13 ג לחוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981, ואני רואה בכך חוסר תום לב, להעלות כעת את הטענה, כי פרטי התובע לא יכולים היו להביא למסירת הודעת הניתוק, או הטענה כי התובע היה רשום אצלה רק כמען לקבלת כתבי דואר ולא כלקוח.

הרישום הפנימי, הנוסף או המוטעה אצל הנתבעת, אינו מפחית מאחריותה כעוסק המספק שירות מתמשך לצרכן, וככל שהנתבעת יצרה מצג כלפי התובע, כי הוא הצרכן (והרי ההודעה לצרכן לפי סעיף 13 ג' לחוק נמסרת לצרכן ולא למי שמקבל עבורו דברי דואר), הרי שהודעת ניתוק הנושאת את אותו שם אמורה הייתה לזכות במענה הראוי.

דבריו של התובע היו אמינים עליי, ולדבריו באותו מועד נטען, 10.3.2014, מסר הודעה בעל פה על רצונו להתנתק מהשירות (אליה נלוותה ההודעה מאתר "נתק"), ודי היה בכך כדי להביא לניתוקו מהשירות. התובע הסביר כי אינו שולט בדיבור בשפה העברית, אלא ביקש לדבר עם נציגת שירות דוברת אנגלית (אציין כי הדיון בפני נתקיים בשפה האנגלית בשל מגבלה זאת), ולא נענה.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא קיימה את החובה המוטלת עליה מכח הוראות סעיפים 13 א' עד 13 ד' לחוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981, והיה עליה לנתק את התובע משירותיה עם קבלת ההודעה הטלפונית או עם קבלת ההודעה מאתר נתק. יובהר פעם נוספת, כי אותה הודעה מאתר "נתק" עומדת לגישתי בדרישות סעיפים 13 ד' (א) ו- 13 ד' (ב) שכן היא נושאת את פרטי הלקוח ויש תיעוד למשלוחה;

אבהיר כי הנתבעת טענה כי לא ניתן לוודא קבלת אותה הודעה, ואציין בהקשר זה, כי וידוא שכזה אינו נמנה עם דרישות החוק. גם בדיעבד, על הנתבעת היה לפעול בהיקש מהאמור בסעיף 13 ד' (ד) לחוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981, קרי, לפעול בדיעבד, ולבטל חיובים בתקופה בה אין ספק שלא היה שירות.

היעדר הניתוק, עם קבלת הודעת הניתוק, מהווה הפרה של החובה המוטלת על הנתבעת, ואולם יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון לחייב הנתבעת במלוא הסכום הנקוב בסעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981, אשר אמור להיות המענה הדראסטי לנסיבות דראסטיות בהרבה.

במקרה דנן, התובע המשיך לעשות שימוש בשירותי הנתבעת, ולפחות חודש אחד נוסף מחיוביו היה מחויב המציאות, ויתר על כן, גם אם החוק אינו מחייב וידוא של קבלת הודעת הניתוק, יכול היה התובע לפנות עוד בחודש אפריל או מאי 2013, ולצמצם את התקופה הנוגעת למחלוקת.

מאחר ומצאתי כי הנתבעת הפרה את החובות המוטלות עליה מכח סעיפים 13א' עד 13 ד' לחוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981, קמה עילה מכח סעיף 31 א' (א)(2ב) לחוק הנ"ל, ובהתאם אני מורה לנתבעת לפצות את התובע בסך של 2,500 ₪ (שהם רבע מהשיעור המרבי בהקשר זה).

הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: